להנות מהדרך
בשנה הראשונה בהורות הרגשתי כאילו יש לי הפרעה דו קוטבית.
רגע אחד מתמוססת ממתיקות התינוק שלי, רגע אחר כך רק רוצה לברוח/לצרוח/גם וגם.
היה לי קשה להכיל את השינוי העצום בחיי והיה לי קשה להכיל את עצמי.
הרבה דברים לא הלכו בקלות.
הלידה.
השינה.
ההנקה.
טיולים בעגלה.
הרגשתי שאני במאבק יומיומי.
רציתי כל כך להיות אמא שמחה.
רציתי כל כך לבלות את מרבית הימים בהודיה, התרוממות, התמוגגות.
חיכיתי שדברים ישתנו כדי שזה יוכל לקרות.
חיכיתי והשינויים לא הגיעו מספיק מהר.
חיכיתי והמשכתי להיות מתוסכלת.
חיכיתי והמשכתי לדמיין את האמא שהייתי רוצה להיות.
חיכיתי והתחלתי להטיל ספק באמא שאני.
כשתום היה בן שנה עברנו לפורטוגל והאתגרים עברו איתנו.
שינויים קטנים קרו, כנראה גם כתוצאה מהשינויים הטבעיים שקורים בתינוקות ככל שהם גדלים.
אבל המשכנו לישון גרוע מאוד, להאבק על כל כך הרבה דברים במהלך היום, והלילה.
הבנתי שכדי להנות מהדרך אני צריכה להבין שאני כבר בדרך.
שאני לא יכולה להמשיך לחכות לשינוי חיצוני שיקרה.
שהשינויים החיצוניים לא יעשו את חיי מאושרים יותר.
הבנתי שאני צריכה לעשות שינויים בתוכי.
התחלתי לתרגל הכרת תודה, באופן יומיומי.
התחלתי לעשות הליכות כשהוא ישן צהריים ויניב שם אם הוא מתעורר.
התחלתי לעשות יותר מדיטציות ותרגולי מיינדפולנס.
החלטתי שאני אוהבת אותו כפי שהוא ולא עם תנאים.
קל לומר וקשה לעשות…
בעיקר התחלתי להתבונן פנימה במקום החוצה, להבין מה יכול לאפשר לי להנות מהדרך יותר, בהנחה שכל הדברים החיצוניים כרגע לא אפשריים עבורי- כמו לשנות את דפוסי השינה של תום או את משך הזמן שהוא מסוגל לשבת בעגלה.
תרגול הודיה מוכח כמשנה חיים.
אם את לוקחת דבר אחד מהפוסט הזה, קחי את הכלי הזה.
כל מה שאת צריכה זה פנקס קטן ועט.
כל יום לפני השינה תכתבי 5 דברים מהיום שהיה שאת מודה עליהם, לא משנה אם היה יום מאתגר או מושלם.
לכי לישון עם ההודיה בלב.
וקומי חזקה יותר ליום חדש.
