במהלך ההריון דמיינתי את האמא שאהיה.

המכילה, הסבלנית, הנעימה תמיד.

זו שלא לוקחת אישי, נפגעת, מתקרבנת, הופכת את זה להיות עליי.

ואז הגיע התינוק שלי ומצאתי את עצמי ועוד איך לוקחת אישית.

‍

הוא לא מצליח לינוק מספיק ובוכה- זו אני שלא מצליחה להניק אותו כמו שצריך.

הוא לא אוכל אז ברור שעכשיו הוא לא יכול לישון, למה הוא לא רוצה פשוט לאכול?

הוא לא מסוגל להמשיך לישון כשמניחים אותו, רוצה רק בידיים, איזה עונש זה. אני עשיתי? אני הרגלתי?

כל רעש מקפיץ אותו, הוא כזה רגיש. אבל שמתי מוזיקה ברקע כשהוא היה ניו בורן ולא הדממתי את הבית כשהוא ישן, אז למה הוא ככה עכשיו?

הוא לא יונק כשאנחנו בחוץ. הכל מסיח את דעתו, אני לא יכולה לעשות כלום בשביל עצמי, אין קפה בבית קפה, אין בראנץ עם חברה. למה אצלי הכל כל כך קשה?

למה אני נכשלת בדבר הזה?

חשבתי שזה יהיה אחרת…

‍

ישנם מגוון תסכולים כשהתינוק שלנו קטנטן ואנחנו, בואו נודה בזה, נתונות למרותו.

אולי דמיינת שאת הכל תקחי בקלילות ובאהבה כי כל כך רצית אתה תינוק הזה, אבל אז המציאות מכה על פנייך ואת זועפת וכועסת ומותשת.

‍

אני רוצה להניח פה את העובדה שכולן ככה מתישהו.

אין אמא שהיא רק רגועה, גם אלו שאת עוקבת אחריהן באינסטגראם או רואה בגינה ונראות תמיד כליל השלווה, עם חיוך נצחי לא משנה איזה שקיות יש להן מתחת לעיניים.

מה שקורה בחוץ הוא לא בהכרח מה שקורה בפנים, ואף אחת לא מעלה סטורי של עצמה עם שיער סתור באמצע הלילה נוזפת בתינוק שלה שיישן כבר.

‍

אז חשוב לי להניח את זה פה -

את פשוט אנושית.

כולנו אנושיות.

וכולנו עוברות דרך כל קשת הרגשות, גם מול הילדים שלנו, שהם המפעילים הכי גדולים שלנו.

לא סתם הילדים שלנו מגיעים אלינו ואנחנו יכולות לעבור איתם דרך של למידה והתפתחות אישית עצומה, אם נאפשר לעצמנו להיות אנושיות.

לראות את המקומות בהם הם מפעילים אותנו ולעבור דרכם, לעבד אותם כשאנחנו רגועות מספיק כדי להכיל זאת ולהרפות מהם כשאנחנו מסוגלות.

‍

אין אמא שתמיד יש לה מקום להכיל, כזו שגם אחריי 3 לילות מרוטים כי התינוק מצונן מסתובבת עם חיוך ענק ומודה על כל רגע עם הבייבי שלה.

זה בסדר שנמאס, זה בסדר לרצות הפסקה ממנו, זה בסדר להצטרך להיות קצת לבד ולעשות משהו כיף עבור עצמך.

שום דבר שאת עושה עבור עצמך אינו נגד התינוק שלך, זה פשוט בעדך. גם אם זה אומר שהתינוק שלך יתגעגע אליך, עדיף שתחזור אליו אמא רגועה יותר מאשר תשאר איתו אמא מרוקנת.

‍

אפשרי לעצמך חמלה פנימה וזכרי, מחר יום חדש.

אם היום לא היית האמא שאת רוצה להיות, מחר יש לך הזדמנות לנסות שוב.

לא מתוך ציפייה שהכל יהיה ורוד ומושלם ותשמרי על שלווה נצחית לנוכח כל דבר, אלא מתוך הבנה שהחיים עם תינוק מלווים ברגעים מאתגרים שאולי מוציאים מאיתנו רגשות קשים, לצד רגעים יפייפיים שגורמים לנו להיות בהודיה והתפעמות. הרגעים האלו חיים אלו לצד אלו, כמו שרגשות חיוביים חיים לצד רגשות שליליים.

יהיו ימים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, כי הריי את רק אנושית, וזה ממש בסדר גמור.

‍