אחרי הלידה הראשונה שלי עשיתי מספר עיבודי לידה.

ידעתי שהלידה היתה קשה וידעתי שאני צריכה עזרה כדי לעבד את זה ולהצליח לראות בלידה את העוצמות שלי ולא כשלון נחרץ.

‍

בכלל להסתכל על הלידה כהצלחה או כישלון זה מיותר.

כל לידה מעבירה אותנו מסע, מסע המפגש עם התינוק שהיה בתוכנו כל כך הרבה זמן.

המסע הזה לא פשוט, לא לנו ולא לתינוק.

המסע הזה מפגיש אותנו עם יציאה מאזור הנוחות בכל מובן ועם אתגרים נפשיים רבים.

‍

אחרי הלידה הראשונה המשכתי להרגיש שהבטן שלי נראית כמו בטן הריון חודשים רבים אחריי.

חוסר השינה הרדיקלי תרם למצב הפיזי והנפשי שלי ולא עשיתי ספורט כמו שהייתי רוצה אבל עם זאת היה משהו בנשפכות של הבטן שהרגיש לי מאוד לא מאוזן.

‍

במהלך ההריון השני שלי עשיתי שוב עיבוד לידה, במהלך קורס שלמדתי ללוות נשים רגשית בשדה הלידה.

פתאום במהלך הקורס החלו לצוף בי תובנות רבות בנוגע ללידה הראשונה.

התבוננתי בקשר שלי עם בתי חולים והבנתי שאני רואה בבית חולים מקום למוות ולא לחיים כי סבתא שלי נפטרה בבית חולים כשאני איתה.

הייתי צריכה לטפל בכל הבירוקרטיה, לחזור לחדר אחרי שהיא נפטרה ולאשר שזו היא. 

האירוע כולו היה מטלטל וטארומתי ועבורי נותרה חוויה אחת בלבד מבית חולים- מוות.

כשהגיע תורי להגיע לבית חולים מסיבה חיובית לא יכולתי להרגיש שזה המקום עבורי להביא בו חיים.

מלכתחילה היתה בי התנגדות.

והחיים, כמו החיים, הביאו לי את החוויה במלואה- הגעתי לבית החולים אחרי 14 שעות צירים, בפתיחה 1 ובגלל ירידת מים חלקית נדרשתי להשאר שם עד פתיחה שתאפשר חדר לידה.

כך יצא שביליתי בבית החולים המון שעות.

‍

אילולא עיבוד הלידה לא הייתי מסוגלת לראות את הקשר התת מודע שנרקם בתודעתי שנים רבות לפני כן וסביר להניח שהקשר הזה היה משפיע עליי גם בלידה הבאה שלי.

‍

תובנה נוספת שעלתה בי היתה לגבי רגע הלידה עצמו.

רגע שהיה דרמטי מאוד, מלא בצעקות, לחץ, פחד, ואקום ודחיפות מרפקים על הבטן שלי כדי לדחוף את תום החוצה.

אני יודעת שזה היה הכרחי.

אבל עבורי היה זה רגע טראומטי. 

רגע שבו הייתי נטולת כל שליטה, אפילו על תחושות הגוף שלי כי לא הצלחתי בכלל להרגיש את הצירים בשלב הזה בגלל האפידורל.

רגע של חוסר אונים משווע.

רק כשהתבוננתי על הרגע הזה לעומק הבנתי שבעצם הבטן שלי כל כך שנאה את המגע האגרסיבי הזה שהיא לא רצתה להתכנס חזקה. רצתה להמשיך להיות בחוץ כמן מקדם הגנה.

‍

אחרי ההבנה הזו יכולתי ליצור קשר אוהב וחומל עם הבטן שלי.

‍

מה שאיפשר לבטן שלי להתחיל את המסע חזרה הביתה.

‍

מעולם לא היתה לי בטן שטוחה, גם בימי האשטנגה יוגה האינטנסיבית אבל אין ספק שהבטן שלי הסכימה להתכנס חזרה למקום קרוב לאיך שהיא היתה לפני ההריון רק אחריי שהבנתי מה מוחזק שם, ברבדים העמוקים.

‍