דימוי גוף אחרי לידה
כשהריתי את תום לימדתי יוגה דינמית והמשכתי ללמד ולעשות תרגולים עוצמתיים במהלך ההריון.
כל הזמן שמעתי סביבי כמה נהדר אני נראית ושבטח ״אחזור לעצמי״ תוך רגע אחרי הלידה.
לא עליתי הרבה בהריון ואכן היתה לי ציפייה לירידה קלילה ומהירה במשקל.
נוכחתי לדעת שהנקה עשויה לא רק להפריע לירידה במשקל, אלא גם לעודד אכילה, משום שאנחנו זקוקות ליותר קלוריות במהלך ההנקה מאשר במהלך ההריון (!).
לפני הלידה שמעתי ללא הרף שהנקה תורמת לירידה במשקל וציפיתי לכך מאוד.
תארו לכן מה רבה היתה עוגמת הנפש שלי כשראיתי שאני ממשיכה להיות 5 קילו מעל המשקל המקורי שלי במשך יותר משנה לאחר הלידה ועם בטן של חודש רביעי.
היה בי תסכול גדול ואפילו סלידה מהגוף שלי. חוויה שלא חוויתי שנים.
לימים למדתי שחוסר השינה התקינה פועל על המערכת המטבולית לרעה, כמו גם הלחץ וכמובן חוסר השגרה.
העובדה שתום, הבכור שלנו, לא אהב להיות בעגלה לאורך זמן לא תרם ליכולת שלי לעשות הליכות, ובכלל הוא היה תינוק לא נינוח אז גם לעשות ספורט בפארק או בבית כשהוא לידי לא היה ממש אפשרות.
כשתום היה בערך בן שנה ושלושה חודשים היתה מידה של נרמול בתנומת הצהריים שלו והתחלתי לעשות הליכות בזמן השנצ, עם אבא שעובד מהבית זו היתה אפשרות מבורכת.
אט אט ירדתי גרם אחריי גרם והגעתי דיי קרוב למשקל המקורי שלי.
באותו הזמן התחלתי לדבר אל הבטן שלי בחמלה. במקום סלידה וכעס התחלתי להודות לה על יצירת החיים והפלא שעשתה.
הבנתי שדברים טובים קורים רק מתוך אהבה ורכות.
אז נכנסתי שוב להיריון ומצאתי את חרדת הגוף מציפה אותי.
מה יהיה הפעם? כמה זמן זה ייקח עד שארגיש חיבה לגוף שלי שוב?
אני אוהבת את הגוף ההריוני, אני חושבת שזה נשי ויפה וקסום. אני פחות אוהבת את הגוף הפוסט הריוני שלי. ועוד פחות אני אוהבת ללכת לים ולהתסכל על אמהות אחרות בביקיני ולקנא ולגעור בעצמי שאני עדיין לא מצליחה להראות טוב.
במהלך ההריון השני עליתי אף פחות במשקל מההריון הקודם אך במהלך חודשי ההנקה הראשונים שוב הגעתי לאותם 5 קילו מעל משקל הלידה.
אולם אני במקום אחר היום.
למדתי שהגוף יש לו את הקצב שלו ואני יכולה לתמוך בו בפעילות תומכת ואוכל בריא, אבל אולי האגן שלי לעולם לא ישוב להראות כמו שהוא היה, כמו השערות הלבנות שלא ישחירו מחדש.
הזכרתי לעצמי שוב ושוב שכמו שלקח לגוף שלי 9 חודשים להגיע לבטן גדולה ולידה, כך גם ייקח לו זמן להתאושש מהשינוי הגדול הזה.
הגוף הוא דבר נוסף שלעולם לא יהיה בדיוק כפי שהוא היה לפני.
לחלקנו יש צלקת מקיסרי, לאחרות מתפרים וכן הלאה.
עם זאת, זה לא אומר שאנחנו לא יכולות למצוא את הדרך לאהבה של הגוף שלנו.
לא מזמן ראיתי תמונות שלי מגיל 20.
חשבתי כמה נהדר נראיתי, כמה נפלא נראה הגוף שלי.
נזכרתי שעל אף שמעולם לא הייתי עסוקה בדיאטות ולא שנאתי את הגוף שלי, אף פעם לא הייתי באמת שלמה איתו ותמיד הרגשתי שיש כמה קילו להוריד, עוד בטן להשטיח.
הבנתי פתאום שכנראה ככה אחשוב עוד 15 שנה, כשאתבונן בתמונות שלי מהתקופה הזו.
החלטתי שאני לא רוצה להעביר לילדים שלי את העיסוק השלילי הזה בגוף.
כדי ללמד אותם אהבה עצמית, גם לגוף שלהם, עליי לדגמן את זה.
זה בסדר גמור מבחינתי לדבר על תזונה בריאה, כושר והתחטבות, אבל מתוך אהבה לקיים, לא מתוך ביקורת.
ביקורת תמיד שמה זרקור על החוסר. על מה שלא קיים, מה שעוד לא נמצא בכאן ועכשיו.
אני מאמינה שחיים מאושרים הם חיים של כאן ועכשיו טוב.
אני יודעת שחלק מהטוב הזה, בייחוד עבורנו כנשים, הוא להרגיש טוב בעור שלנו, בבטן שלנו, במראה שלנו.
העבודה הזו מתחילה מבפנים החוצה, לא להיפך.
כשאנחנו מזינות את עצמנו במחשבות טובות ואוהבות ולא רק במזון טוב המשקל יכול לרדת יותר בקלות, וגם הדרך תהיה קצת יותר קלה ויותר תומכת.
