איך לא להשחק?
יום רודף יום
שעה רודפת שעה
יממה מעולם לא הרגישה ארוכה כל כך וקצרה כל כך באותו הזמן.
בתקופת הניובורן, במיוחד בפעם הראשונה, אנחנו מסתגלות למציאות החדשה הזו בה אנחנו דואגות כל היום בעיקר לצרכים של מישהו אחר.
הטיפול האינסופי הזה יכול להרגיש מתיש מאוד בימים שבהם אנחנו מוצאות את עצמנו עושות הכל ביד אחת כי לתינוק שלנו יש גזים, או שיניים, או קפיצת גדילה או מגוון מטעמים אחרים.
שמתי לב שבשיאה של מחלה כלשהי אצל התינוקות שלי אני מגיעה לנקודת הרתיחה שלי, שהסבלנות כבר אפסית ולהכיל נעשה כל כך קשה.
למדתי לזהות שזה בדרך כלל קורה כשהמחלה הגיעה גם היא לנקודת רתיחה ומכאן תורגש הקלה.
אבל זה לא תמיד עוזר לי להיות מלאה בחמלה ביממה השלישית ברצף שאני מחזיקה תינוק על הידיים.
עם זאת, ישנן פעמים בהם אני מצליחה לראות מעבר לתסכול ולמרמור שלי.
זה קורה כשנטענתי מספיק לפני כן.
כשאנחנו רואות את הצרכים שלנו ומאפשרות לעצמנו רגעים קטנים של טעינה במהלך היומיום אנחנו יוצרות מן אפקט מצטבר שכמו נותן לנו גנרטור של כוח בימים שבהם ממש מאתגר.
כמו יוגה נידרה, שככל שאנחנו מתרגלות יותר כך נחוש את ההשפעה יותר, את מוזמנת לקרוא על זה עוד בכתבה על השינה.
לפני שהפכתי לאמא הרגשתי שכדי להתפרק, להטען, להשתחרר אני זקוקה לחוויה גדולה.
משהוא שממש יוציא אותי מהשגרה ויאפשר לי מן ניעור עמוק שכזה.
מאז שאני אמא גיליתי את היופי בפשטות, בדברים הקטנים שבדרך.
נכון שלצאת לחופשה בחו״ל או סופש מפנק זה בהחלט הטענת מצברים רצינית, זה לא מתאפשר ברמה היומיומית, במיוחד כשיש ניובורן בשטח.
דווקא הבועות הקטנות לעצמי, עם הדברים שאני אוהבת, נותנים את זריקות הכוח ליומיום.
למשל, להכין לעצמי גולדן לאטה מפנק.
זה לוקח בערך 10 דקות להכין אז זה לא קורה כל יום אבל כשיש יום ממש קר פתאום, עם הרבה עננים, אני מחפשת הזדמנות להכין לעצמי ספל מפנק ואולי אפילו להדליק איזה נר לאווירה.
התחושה הזו שנתתי לעצמי מקום, ראיתי את הצרכים שלי, פינקתי את עצמי, נותנת תחושת הטענות.
זה יכול להיות תרגול יוגה של עשר דקות או לרקוד בסלון לשיר שאני אוהבת.
זה יכול להיות להכין לעצמי צלחת יפה של אוכל ולא לאכול על הדרך מהר מהר.
זה יכול להיות להקשיב לציפורים בגינה עם רגליים יחפות על האדמה.
זה לא צריך להיות גדול.
זה פשוט צריך להיות נעים לי, עכשיו.
