החודש, חודשיים הראשונים אחריי הלידה הם בליל של החלפת חיתולים, שינה טרופה ומקוטעת, בכי (של התינוק כמו גם של האם) ולמידת מיומניות חדשות.

כל כך הרבה ללמוד!

כל דבר קטן הוא גדול כשמדובר ביצור כל כך קטן וחסר ישע.

לקלח בפעם הראשונה לבד- אמאל׳ה!

לבלות יום שלם לבד עם התינוק בפעם הראשונה- אמאל׳ה!

‍

אז עברת את המשוכה הראשונה והתרגלת, פחות או יותר, לכל הדברים היומיומיים.

עברת קפיצת גדילה או שתיים, אולי התחילו הגזים, הלילות רחוקים מלהיות רגועים ומסביבת מתחילים לצוף קולות שמדברים על שגרת יום.

‍

כשהבכור שלי, תום, נולד הרגשתי ברכבת הרים רגשית.

רגע אחד אם השנה, רגע אחריי כישלון מוחץ.

נושא שגרת היום היה עבורי אחד מהכשלונות.

כן קיימתי טקס שינה, עם  סרבן שינה מדופלם שברגע שהיה נוגע במזרן היה מתחיל שוב לבכות.

טקס השינה היה מתחיל ב5 אחר הצהריים (!!) וכלל יוגה תינוקות, עיסוי, החשכת כל הבית, איסור דיבור או נשימה קולנית ובמזל היה מסתיים ב8 בערב.

לזכותי אומר שלא התחלתי עם כל ההגזמות מההתחלה, ניסיתי ללכת על הגישה הפשוטה והרגילה, אבל כפי שאמרתי, תום שלנו היה סרבן שינה רציני וכל פעם הוספתי עוד משהו בתקווה להצליח יותר.

‍

בחזרה לעניין השגרה, חוץ מטקס ערב לא הצלחתי להכניס שום דבר לשגרה והרגשתי שהאשם הוא בי.

כל יום עשיתי משהו אחר, אחת לכמה ימים היתה איזו פעילות שהלכנו אליה שמן הסתם בלגנה את שעות התנומות, נפגשתי עם חברה ודברים התארכו וכדומה, וכך הלחץ הפנימי שאני עושה דברים לא בסדר הלך ועלה.

‍

לימים גיליתי שלא בי האשם ואין כלל אשמים.

טבע התינוקות הוא לא קבוע.

הם לומדים את קצת העולם, את מחזורי היום והלילה, ויש להם את הצרכים שלהם.

יש תינוקות שישנים יותר ונרדמים בקלות, יש תינוקות שזקוקים לפחות שינה וכל הסיפור לא בא להם טוב.

‍

לתפיסתי, לתינוקות יש פאזות של שגרה ואנחנו צריכות לזרום איתם.

יכול להיות שבוע או אף שבועיים שבהם התנומות מסתדרות פחות או יותר באותן שעות, גם האכילה והכל מרגיש בול.

אלו השבועות בהם אנחנו יכולות להנות ממה שמתאפשר לנו ואולי אפילו קצת יותר לתכנן מה אנחנו עושות בימים.

ואז מגיע כאב שיניים, או בטן, או צינון או שד לא ידוע אחר שמחרע לנו את כל השגרה והכל יורד לטימיון.

אלו הימים בהם אנחנו נכנסות למוד השרדות ובעיקר מתרכזות בלעבור את היום בשפיות.

‍

כשתינוק או פעוט נכנס לגן מתנרמלות אצלו שעות קבועות לאכילה ושינה משום שמדובר בקבוצה ויש סדר יום קבוע.

אלא אם כן את אישה מאוד מסודרת שזקוקה לסדר יום מאוד קבוע אפשרי לעצמך לקבל את העובדה שכל עוד התינוק לא בגן ייקח זמן עד שיתקבעו אצלו השעות.

‍

הבת השנייה שלנו מחבבת שינה יותר מבננו הבכור.

לדוגמא, אם לא אתן לה ארוחת צהריים באזור שעה 11 לפני שהיא ישנה צהריים סביר שהיא תהיה רגזנית וגם תישן שינה קצרה יחסית.

היא אוהבת וזקוקה לאוכל בשעות די קבועות ועוד כשהיתה תינוקת היא היתה מודיעה לי, על ידי בכי וחוסר סבלנות משווע, שהגיע השעה לתנומת הבוקר שלה, כל יום ב8 וחצי.

אם לא שמתי לב לזמן, היא היתה דואגת לוודא שאני שמה לב.

לכל ילד יש את הקצב שלו ואין קצת קבוע לכולם, עד שהם יחד בגן.

אם התינוק שלך איתך היי סלחנית כלפי עצמך אם את לא מצליחה לתת את ארוחת הצהריים כל יום באותה השעה או שהתנומה לא בזמן קבוע.

יותר חשוב להיות ערה לצרכים והבקשות של התינוק הייחודי שלך מלמה שכתבו בספרים.

השגרה עוד תגיע, בין אם תרצי ובין אם לא, יהיו שעות שבהן התינוק שלך יהיה זקוק לתנומה וארוחה וידאג להזכיר לך, דרך מצב רוח רע במיוחד, אם לא שמת לב לזמן.

עם זאת מרבית השנה הראשונה היא הסתגלות, עבורך ועבור התינוק שלך. העולם והקצב שלו הוא דבר חדש לתינוק שלך שהיה רגיל להזנה מיידית וטיפול מידיי בצרכיו בעודו ברחם.

טקס שינה ואם זה מתאים לך גם טקס בוקר ותנומה עוזרים לתינוק להבין מה עומד לקרות ולייצר תחושת ביטחון ושליטה.

לצד זאת, הדבר שמשפיע הכי הרבה על התינוק שלך הוא את והתחושות שלך.

אם לדאוג לכל הטקסים הקטנים האלו זה יותר מידיי בשבילך, מייצר לך לחץ ואי נחת, שחררי אותם.

התמקדי בטקס אחד שמייצר עוגן ביום עבור שניכם ואפשרי לשאר הדברים לקרות בקצב שלהם, ושל התינוק שלך.

‍