אשמה אמהית, קווים לדמותה
הוא שוב התעורר 7 פעמים בלילה.
שוב הסתובבנו איתו בידיים חצי לילה, עיניים עצומות, הולכים מתוך היכרות עיוורת עם המסלול.
בתורות, פעם בן זוגי, פעם אני.
ב-5 בבוקר נגמר הלילה מבחינתו ואני מרגישה שאני קמלה.
כל כך הרבה שעות להעביר עד שהשמש תזרח… ולא להפריע לשכנים אז בלי סירים וכפות עץ.
ואני כועסת. כועסת עליו. כועסת על המצב.
למה אתה עושה לי את זה?
למה אתה לא פשוט ישן?
אני עייפה כל כך וכל מה שאני מצליחה להרגיש זה כעס.
למה עשיתי את זה לעצמי?
כל המשפטים הכי נוראים עוברים לי בראש אחד אחריי השני ואני מרגישה מסכנה. ומרגישה שהוא מסכן שאני חושבת את זה עליו.
השעות עוברות והוא, התינוק הקטן שלי, ממיס את שכבות הכעס שלי לאט לאט.
כשאני חוזרת לעצמי, למרכז שלי, אחרי אולי מנוחת צהריים משותפת על הספה, אני מרגישה כל כך רע על כל המחשבות האלו.
על הכעס הגדול כל כך שמולו עומד, סליחה זוחל, הפצפון הזה שלא באמת עושה שום דבר נגדי. כי הריי זה לא אישי. אבל אני הייתי אישית.
אני לקחתי אישית. אני כעסתי אישית.
והנה מגיע השופט הפנימי, שדן אותי לכף החובה על כל המחשבות הרעות והאיומות שהיו לי.
איזו מן אמא את?
ככה אמא אוהבת את הילד שלה?
זה מה שמגיע לילד שלך?
זה לא אשמתו שהוא לא מצליח לישון טוב, הוא סובל מזה בדיוק כמוך, מה את מאשימה אותו?
בטח את עושה הכל לא נכון כי את אמא גרועה כל כך וזו הסיבה שהוא לא ישן.
אני כותבת את המשפטים האלו כאן ורואה איך מדובר בעצם באותו הקול.
בהתחלה הוא היה מופנה לתינוק שלי ואחר כך הוא מופנה אליי.
וכשהוא מופנה אליי כל הצבעים החריפים של האשמה יוצאים מתוכי.
ואני מרגישה כשלון בתור אמא.
מה שקורה אז זה שאני מתבוססת בתוך כל ביצת הרפש הזו.
האשמה לוקחת את תשומת הלב וגורמת לי להתעסק רק בה ובעצמי ובתחושת קורבן.
הדבר הכי טוב לתינוק שלנו זה שנהיה בחמלה כלפיי עצמנו.
אם היה לי רגע (או כמה שעות, או ימים) נמוך עם מחשבות שאני לא גאה בהן, להתבוסס בביקורת העצמית אחר כך לא תורמת לי או לתינוק שלי.
הדבר שיתרום לנו הכי הרבה הוא למצוא מקום בתוכי לסלוח לעצמי, לקבל את זה שבאותם רגעים הרגשתי ממש רע אבל שזה ממש לא מייצג את האמהות שלי ואותי ואז-
להמשיך הלאה.
כן, פשוט ככה.
לא לעשות מזה עניין.
לא לנבור בתוך עצמי ולחפש למה אמרתי בלב, או בקול, דברים מכוערים שאני לא מתכוונת אליהם.
כשאנחנו נוברות אנחנו מתמסרות לאשמה. אולי מתוך תחושת חובה להעניש את עצמנו על מה שחשבנו או אמרנו.
אנחנו נותנות לאשמה לנגוס בנו ולהשאיר אותנו פצועות ומדממות.
אנחנו מלקקות את הפצעים ושוב אין לנו המון מקום להכיל את התינוק, זה שזקוק לנו כל כך, זקוק לכל כך הרבה מקום והכלה.
אני לא אומרת שעסקים כרגיל ועלינו לקבל את העובדה שככה אנחנו וזהו.
להיפך. יש מקום לשיפור, יש מקום להתבונן במקורות של המחשבות האלו, האמונות האלו, תחושת הקורבן, לעבד ולצמוח.
אולם כל זה קורה בנפרד מהשופט, כי כשיש שיפוט וענישה עצמית אנחנו מתעסקות רק בזה ולא בלצמוח.
אותו הדבר קורה כשאנחנו מבינות שטעינו.
הלכתי לפארק בלי כובע, היה ממש קר ועכשיו הוא מצונן.
התברברתי עם חברה, לא שמתי לב לזמן, עכשיו הוא בעייפות יתר ולא נרדם.
עשיתי כך ולא אחרת ועכשיו אני מבינה שזו היתה החלטה שגויה.
גם בכל המקרים האלו קל מאוד לאשמה להתגנב פנימה ולגנוב את הפוקוס.
היא גם כל כך ערמומית שאני עשויה להרגיש רע אם אסגור בפניה את הדלת.
כאילו האשמה הזו מלמדת אותי משהו חשוב ואם אתעלם ממנה אפספס את השיעור.
אז כאן השיעור החשוב מכל- לא האשמה מלמדת אותנו.
אנחנו מסיקות מסקנות באופן טבעי מתוך מה שקורה ואם נתמקד בללמוד את השיעור ולהפנים הלמידה נעשתה.
האשמה לא תורמת, להיפך, היא תוקעת.
תוקעת אותנו בעבר, בניתוח מה שהיה לפרטי פרטים, לא בלמידה ובהתקדמות.
הבעיה הכי גדולה היא שאשמה היא גם אוטומט פנימי אצל חלקנו.
אם זה המצב אצלך שווה לעשות פה עבודה.
לבחון מה האשמה משרתת, מה חשוב לה להגיד או לעשות עבורך.
כל הקולות הפנימיים שלנו, גם אלו הקשים יותר, מגיעים במקור לטובתנו, כי למדנו שככה נכון לעשות.
יש כאלו שאנחנו צריכות לחווט מחדש, כמו האשמה.
אם גדלת בבית ביקורתי סביר שיש בך את המבקר הפנימי הזה שנוטה להאשים.
לכן, זכרי שברגע האמת הקול הזה יצא ולא תוכלי שם לשלוט בו ולהשתיק אותו.
העבודה הפנימית צריכה להעשות ברגעים שבהם יש לך מקום להכיל ולנשום לתוך זה.
חשוב לזכור שברגעי האמת, בהם הקול הזה מגביר ווליום ולוקח את כל הבמה, זה יהיה כמו לקלף שכבות של בצל, יש סיכוי לא רע שיהיו שם דמעות, זה ייקח זמן, אבל אפשר לצמצם את הקול הזה מאוד ולפעמים אפילו ממש לסגור בפניו את דלת הלב.
